🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
לפני שהכניס משה רבנו את אהרן הכהן לתחילת עבודת המשכן, אמר לישראל: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ, וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" — עשו את הדבר הזה, ותזכו להשראת השכינה. מפרש התורת כהנים פירוש מפתיע: "אֵיזֶה דָּבָר?" — "אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: הַעֲבִירוּ אוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע מִלְּבַבְכֶם, וְתִהְיוּ כֻּלְּכֶם בְּיִרְאָה אַחַת וּבְעֵצָה אַחַת לְשָׁרֵת לִפְנֵי הַמָּקוֹם — כְּשֵׁם שֶׁהוּא יָחִיד בָּעוֹלָם, כָּךְ תְּהֵא עֲבוֹדַתְכֶם מְיֻחֶדֶת לְפָנָיו". שיעור זה, המבוסס על חידושי הרי"ם, מגלה מה הוא אותו יצר הרע, ומדוע השראת השכינה תלויה דווקא בביטולו.
קושיה: התורת כהנים אינו מפרש איזה יצר הרע צריך להעביר מן הלב — הוא כותב "אוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע" בה"א הידיעה, כאילו כולם יודעים היטב על מה מדובר, בלי צורך להזכיר במפורש.
מבאר חידושי הרי"ם: "אוֹתוֹ יֵצֶר הָרָע" — הכוונה, כמובן מאליו, ליצר הרע הידוע של שנאה ומחלוקת. הרצון להיות כולכם ב"עֵצָה אַחַת", מאוחדים כלב אחד — זה הדבר שציווה ה' לעשות. ומה גורם להשראת השכינה? ביטול היצר הרע הזה, של שנאה ומחלוקת. וכפי שכתוב שבית המקדש נחרב בשנאת חינם, כן הוא בבניינו: כל עוד לא תוקן היצר הרע הזה, אין השכינה יכולה לשרות.
וזה, אומר חידושי הרי"ם, גזרת הכתוב — עצם זה שלפני תחילת העבודה במשכן, ובזה תלויה כל השראת השכינה, עומד עניין ביטול השנאה והמחלוקת. אך יש להבין מה הקשר העמוק בין ביטול היצר הרע הזה של מחלוקת ובין השראת השכינה.
היסוד של בית המקדש, כפי שכותב חובת הלבבות, הוא להכיר את חסדי ה'. כשאדם מגיע לבית המקדש, המקום ששם השכינה שורה, הוא מעורר את עצמו על כל החסדים שהקדוש ברוך הוא עשה לו. ואם חטא, ומביא קורבן חטאת, הוא מרגיש: אחרי כל ההכרה בחסדי ה' הזאת, כמה גרוע חטאתי כנגד ה'! כל הקורבנות, בצורה זו או אחרת, הם דרכים שונות להראות הכרת חסדי ה'.
והנה, אם אדם מתבונן באמת בחסדי ה', בכל הטובות שהשם עשה לו — הוא מרגיש "בטל ומבוטל" מול חסדי ה', עד שאין לו כמעט את הכוח לפתוח את פיו לפני ה'. מרוב בושה, מרוב הכובד של חסדי ה' — כמו שכתוב אצל דוד המלך: "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי" — כל התגמול הזה שנתן לי ה' הוא מעשה כבד של חסדים, שכל הזמן האדם מרגיש בטל מולם. איך אפשר בכלל בחוצפה לפתוח פה לפני ה' אחרי כל מה שעשה עמו?
וזוהי ההרגשה האמיתית שאדם צריך להגיע אליה לפני ה': "בָּטֵל מְבֻטָּל מוּל חַסְדֵי ה'". אדם שנמצא במצב כזה, מרגיש שהוא אוהב את כולם — ברגע שהאדם במצב של ביטול, שהוא מכיר כל כך את חסדי ה', אין לו שנאה על אף אחד, כי אין לו "ישות" — תחושת עצמיות תובענית. כל השנאה והמחלוקת קיימות רק כאשר "אני" הוא "אני" — כשמישהו עושה לי, או שאתה מה שעשית מתנגד למה שאני חושב שצריך לעשות. רק כשה"אני" נמצא בתמונה, אפשר לשנוא ולדבר על השני. אבל אחרי שהאדם מעמיק את עצמו לתוך עניינים אמיתיים של הכרת חסדי ה', אין לו יכולת בכלל לשנוא את השני — כי אין לו "עצמו" שיישאר מספיק גדול כדי לשנוא.
לכן תלויים שני הדברים זה בזה: המילה "משכן" מרמזת על יסוד בית המקדש, שהוא הכרת חסדי ה'. אם מתעמקים בנושא הזה, ממילא "אוֹסֵי צוּרָה תָּשִׁים בְּלִבָּבְכֶם" — כל זמן שאדם מרגיש עדיין את אותו יצר הרע של מחלוקת ושנאה, סימן שעדיין לא הגיע להרגיש את מטרת בית המקדש. רק לאחר שאדם מגיע ליסוד של בית המקדש — הכרת גודל חסד ה' — הוא מגיע ממילא לביטול היצר הרע הזה, כי הוא מגיע לדרגה של ביטול השם, ביטול כלפי אור הקדוש ברוך הוא, מתוך הכרת חסדיו.
וזהו "וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" — מטרת הכרת גודל חסד ה', וכמה אנחנו קנויים ובטלים כלפי אור הקדוש ברוך הוא, היא זו שגורמת ממילא לביטול השנאה והמחלוקת, ומביאה להשראת השכינה.